נוסעים לצ'ילה 2022

נסענו לראות את האבנים האדומות ומישורי המלח הגענו לאגם מלח שנסגר בזמן הקורונה כמובן בגלל המגפה אך גם כי היו הרבה גרפיטי ובזמין המגפה הגיע צלם ברזילאי שצילם סירות נייר באגם. מה שעניין אותי זה שהמקומיים התארגנו ולקחו פיקוד על האתר, קיבלו הרשאה מהשלטונות, הציבו פקחים וסדרו שבילים. הכל נראה שם מסודר ומתוקתק את ארוחת הבוקר אכלנו על קו הרוחב ושגם גם צילמתי שועל

מזל שלא נסענו עם ויוי כי אני מניח שהיא הייתה פשוט לוקחת אותנו לעיירה נסיעה בטיול עם קבוצה, עלינו בהר לכיוון ארגנטינה וראינו את מאגר המים של סנטיאגו שלדבריו חפרו 5000 אנשים במשך חודש ראינו בדרך מחנות כורים של נחושת זהב ויהלומים המכרות בבעלות פרטית זרה ומקומית, העובדים בתנאים מאד קשים ראינו את הבית של פינושה בזמן שלטונו והבית בו נפטר, בעצם ראינו את הכניסה לאחוזה לא את הבית עצמו שמשמש היום כאוניברסיטה ספר שבבית היה מחנה עינויים ראינו את תעלת טינוקו שלפי המדריך שמשה להעברת חומרי גלם מהמכרות וכורים אך בהמשך גם מחנה מעצר והוצאה להורג בדיעבד ואחרי שיחה עם קלאודי לא ידוע על מעצר בבית של פינושה או בתעלה אין קונדור

בבוקר למרכז העיר מצאנו את החנות שהייתה לאבא של נעמי והפסאג' לידה אחר כך מצאנו את הפסאג' בו הייתה החנות של אמא של נעמי לזמן קצר ואחרי זה לקאונטרי שמרגיש כמו מצודה לבנה של יהודים

בבוקר הגענו לאל מונדה לחכות לקלאודיו שהיה אמור להדריך אותנו. צפינו בחילופי המשמר ואז הגיעה קבוצה של אנשים עם דגלים וקראו ססמאות והסתבר שאלו היו מתנגדי המשאל שקראו לבוריץ לא לעשות שינויים בהסדרי השלטון. עד שלא הסבירו לנו מה הם רוצים זו נראתה הפגנה ככל ההפגנות אך אז כתבתי לקלאודיו וצירפתי תמונה והוא הסביר  משם הלכנו איתו לסיור במרכז העיר ממש פחות מפחיד משסיפרו לנו עברנו בשוק ובככרות וסיימנו בבית של נרודה. הבית השלישי שאנחנו מבקרים אחרי הצהריים עלינו לסן קריסטובל ברכבת הרים FUNICULAR והביתה

בבוקר היינו בבית הקברות היהודי בסנטיאגו. הבנתי שזה האשכנזי. מצאנו את הקבר של סבא של נעמי, היה לנו רישום מדוייק. לי היה חשוב לראות את ההתנהגות של נעמי הנה הסבא שלי, נניח אבן, הנה בן הדוד שלו וכו', אך מאד מאופק בסופו של דבר משם לבית הקברות הכללי של סנטיאגו עצום בגודלו וגם הוא ככל דבר במדינה הזו מראה את הפערים והקיטוב. מוזוליאומים של משפחות עשירות, קברים לא מסומנים של עניים, קברים ססגוניים של צוענים וכו' מה שהרשים אלו כתובות המחאה בכל פינה הן כתובות כלליות והן התייחסות לקבר מסויים "רוצח" ראינו את האנדרטה של סלבדור איינדה, ראינו את הקבר של ויקטור חארה. הסתבר שהמשפחה העבירה אותו אחרי כמה שנים לחלקה בה נקברו לא מזוהים על ידי החונטה. (התגובה של חנה) ראינו את חלקת הקבר של ויולטה פארה וראינו את המקום בו מציינים את הנעדרים ואלו שנרצחו בידי החונטה. אלפי גומחות עליהן כתוב "מחכה לגופה" ולוח עליו כל השמות המזוהים ואלו מיעוטם אחרי צהריים מוזיאון לאמנות יפה, נחמד לא יותר מזה והמוזיאון של סלבדור איינדה

בדרך לשם נעמי שוב פתחה בשיחה עם נהג המונית אני רוצה לעשות אלבום של כל נהגי האובר והמסלולים ביקרנו בבית של נעמי ובית הספר שלה. די התפלאנו שהמקום מאד מטופח למרות שאולי צבוע בצבע שונה בית הספר הפך להיות מכללה טכנולוגית נכנסנו פנימה נעמי למדה שם מכיתה א בתחילה גרה רחוק והגיעה עם הסעה ואחר כך עברו לגור קרוב והלכה ברגל כיתות א עד י עלייתה לארץ ראינו עיניים מפסיפס בחוץ כולל כאלו עם כתם אדום של דם נעמי כתבה תוך כדי לאחיה שנשמע מתלהב משהו ראינו את הכנסיה שנעמי ביקרה כשהייתה קטנה אך לא הסתדר לנו בסוף להכנס משם הלכנו לאיצטדיון ולא היה מי שמארגן סיור אך בביקור שני שם היה האיש שעובד שלא מצא עבורנו תאריך ובסוף הדריך בעצמו ראינו היכן שהנשים היו עצורות. יש שם תמונות עדכניות שלהן כולן חוץ מאחת שמתה שם יש גם תמונה שלהן בפגישה שנים אחר כך ספר שכל בוקר היו מגלגות מזרונים וניסו לשמור על כבוד ונקיון. הסוהרים היו אונסים בקביעות, ופשוט מגיעים וקוראים לאחת האסירות שהלכה איתם ללא ברירה הייתה שם אסירה רופאה שארגנה אותן שאלתי אותו כמה פעמים אם הוא חושב שמקרה כזה יכול להתרחש שוב כשהבנתי שיש הבחנה בין אלימות משטרתי