ויקטור חרה

זהו ויקטור חרה שראינו סרט עליו ולאחר שנרצח באיצטדיון בסנטיאגו בזמן פינושה, האיצטדיון קרוי על שמו. השירים שלו מלאי תוכן רלוונטי לתחושות שלנו, ונראה שגם דמותו והסיפור עליו ישמשו לעבודות יצירה לפני ובמהלך הנסיעה

השיר האחרון שכתב במשך כמה ימים בהיותו עצור באיצטדיון ולפני שנרצח. אחד האסירים שמר את השיר בפנקס ומסר לאלמנות. (בסרט לעומת זה נראה שהוא כתב רק כמה משפטים)

אנחנו כאן חמשת אלפים,

בחלק הקטן הזה של העיר.

אנחנו חמשת אלפים.

כמה אנחנו בסך הכל,

בכל הערים ובכל הארץ?

אנחנו כאן עשרת אלפים ידיים,

שזורעות זרעים ומפעילות את המפעלים.

כמה בני אנוש

מוכי רעב, קור, פחד, כאב,

סחיטה, טרור, טירוף!

שישה מאתנו אבדו

בחלל בין הכוכבים.

אחד מת, אחד חטף כאלה מכות שלא האמנתי

שבן אדם יכול לחטוף.

עוד ארבעה רצו לגמור עם הסיוט,

אחד מהם קפץ לתוך הריק,

שני דפק את הראש בקיר,

אבל כולם עם המבט הקפוא של המוות.

איזו זוועה מחוללים פני הפשיזם!

הם מבצעים את כל התכניות בדייקנות שטנית, לא משנה להם כלום.

בשבילם, דם זה מדליות.

טבח זה מעשה גבורה.

את העולם הזה אתה בראת, אלוהים?

בשביל זה שבעה ימים עבדת וחוללת נפלאות?

בין ארבעת הקירות האלה קיים רק מספר, שלא יכול לגדול.

שהולך ומתקרב, לאט, אל המוות.

אבל פתאום מכה בי המצפון שלי

ואני רואה את הגאות הזו שאין לה דופק

ואני רואה את המכונות הפועמות

ואת הצבא מראה את פניו, הפנים המתוקים של המיילדת.

ומקסיקו, וקובה, העולם?

שיתמלא כולו בצעקה!

אנחנו עשרת אלפים ידיים, שלא מייצרות כלום.

כמה אנחנו בכל המולדת?

הדם של חברנו הנשיא

יכה חזק יותר מכל פצצה, מכל פגז.

וכך יכה שוב האגרוף הזה שלנו.

שיר שלי, אתה לא יוצא כמו שצריך

כאשר אני צריך לשיר את הזוועה.

הזוועה שאותה אני חי, הזוועה שאני מת בתוכה.

כאשר אני רואה את עצמי בתוך כל הרגעים של האינסוף

בהם השתיקה והצעקה הם סופו של השיר הזה.

מה שלא ראיתי עד היום, מה שהרגשתי, ומה שאני מרגיש,

יביאו לעולם את הרגע…