אמהות הנעדרים

ביקרנו במשרד שלהם

פגשנו מישהי בת 80+ שאחיה נעדר

בתחילה ליוותה את אמא להפגנות ואז הצטרפה בעצמה עד היום

המשרד ניתן על ידי המדינה והם מארחים משלחות ומקבלים תרומות

אמרה שאנשים הגיבו בדרכים שונות גם בהפגנות וגם בחיים הפרטיים. אהבו או שנאו, אך בכל מקרה פחדו להזדהות

סיפרה שהחטיפות היו של פעילים של ממש כאלו שהיו אקטיביסטים ואף ביצעו פיגועים לא נחטפו בדרך כלל חפים מפשע

מעניין שעברה לתיאור הנשיאים שאחרי כאילו זו אותה תקופה, ב 82 אם כך זה לא ממש נגמר. הנשיא הראשון אלפונסין לא רצה חקירות 

רק כשעלה נסטור לשלטון הוא קרא להן ואמר שהן אימהותיו והילדים ילדיו. נעמי בכתה

הם עלו לרגל ללוחאן ואז עלה הרעיון לשים מטפחות כדי שיוכלו לזהות זו את זו, עד אז הכל היה אישי לכאורה

היה ויכוח מה יהיה אמצעי הזיהוי ומה הצבע שלו, בסוף נדמה לי שרצו חיתולים ולכן בחרו במטפחת לבנה

בעולם בעצרות הזדהות גם עטו מטפחות אך לעיתים בצבעים שונים

הפעילות שלהם לא עזרה למעשה כי אף אחד לא חזר אך אולי עזרה ללחץ הבין לאומי שבסוף הפיל את המשטר שהפך להיות מוקצה

דברה שוב על תפקיד הכנסיה והכומר שהיה למעשה משת"פ

אחר כך צעדנו אית0ם בכיכר, נשים על כסאות גלגלים וצעירים רבים. צועדים וקוראים את שמות הנעדרים והקהל עונה PRESNTE

היה מאד חזק

ההערצה לקריסטינה והשנאה אליה. אחות של קרלוס